כשאנחנו מדברות על מודלים של למידה, אנחנו בעצם מדבריות על שני קצוות של המונח אתגר. אם האתגר קל מדי הוא יוביל לשעמום. מהצד השני אם האתגר גדול מדי, ואנחנו תופסות אותו כמשהו קשה ומעל היכולות שלנו, אנחנו מפחדות ממנו או פשוט נמנעות ממנו.

 

בכל מה שקשור לעולם הריצה, עניין האתגר הפך להיות קדוש, המאמץ והסבל הפכו להיות גולת הכותרת ומקור לגאווה, ואם המירוץ הקרוב הוא לא מה שמניע אותנו, אז לפחות המספר 5 קילומטר או 10 קילומטר שמופיע על הצג של השעון.

​

אבל מי רוצה בשעות הפנאי שלו שוב להימדד?!?! סיימנו יום עבודה, עבודה שבה אנחנו נמדדות כל הזמן, השכבנו את הילדים לישון אחרי יום שבו הרגשנו אשמה והתלבטנו אם אנחנו אמהות מספיק טובות לפחות פעם אחת אם לא יותר, אז למה שנרצה בערב להיכנס למקום שבו שוב נצטרך להימדד…….?

זאת בדיוק הסיבה שאנחנו מוצאות את עצמנו עושות יוגה ופילאטיס, עושות אימוני כוח, עושות זומבה, אבל רק לא רוצות לשמוע על ריצה…

 

וזה נכון, כשאנחנו עושות שיעור יוגה, אף אחד לא שואל אותנו באמצע "כלב מביט למטה" באיזה קצב אנחנו, ואנחנו לא מסיימות את האימון ומסתכלות על התוצאה -עשית אימון יוגה והגעת ל 3 קילומטר, אנחנו פשוט ברגע. נהנות מעצם השקט שהמקום הזה מייצר לנו, הפוגה מנטאלית מלחץ החיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

אבל למה ריצה היא לא אותו מקום?? ריצה יכולה וצריכה להיות יוגה.

ריצה לא חייבת להיות עוד מקום שבו אנחנו נמדדות על כמה אנחנו טובות. אלא צריכה להיות מקום שבו יש לי שקט עם עצמי, מקום שבו אני יוצאת להרהר, מקום שבו אין וואטסאפ, אין מיילים, אין פייסבוק, מקום של שקט. וזה מורכב… אנחנו כל כך שבויות במיתוג שעולם הריצה יצר לעצמו, שאנחנו לא יכולות לראות ריצה באופן אחר. אנחנו יוצאות מהבית, וישר צריכות מטרה - לרוץ 5 קילומטר! להירשם למירוץ כלשהו! להצליח לרוץ חצי שעה! כי אנחנו כל כך רגילות להישאר באותה תבנית מוכרת של : מטרה - כעס עצמי והאשמה כדי שיניעו אותנו - יציאה לאימון שבו אני מתכווצת מהמחשבה שעוד שנייה אני אראה את התוצאה - הסתכלות על התוצאה בתחושות מעורבות ולא מקדמות. תבנית שגורמת לי לאט לאט להפסיק לצאת לאימונים במקרה הטוב או פשוט לוותר על העניין מראש - במקרה הרע.

 

אז בואי נחזור למודל הלמידה האידאלי. נכון, אם זה יהיה קל מדי, זה ישעמם. ואם זה יהיה קשה מדי, נסבול. אבל העניין פה הוא בכלל לא פיזי. בואי נפרק את הלחץ המנטאלי שנמצא שם, ונגיד, שאנחנו נפרדות מכל הדברים שמודדים אותנו בזמן הריצה. שאנחנו יוצאות כי בא לנו לנשום אוויר צח, אנחנו לא מסתכלות בשום שעון, וגם לא באפלקצית ריצה, אנחנו הולכות ורצות כמה שבא לנו, ושומעות תוך כדי מוסיקה או פודקאסט טוב. ויש לנו מטרה אחת - למצוא שקט, להיות לפחות לרגע אחד במהלך היום במקום נעים ושלו, שבו יש רק אותנו ואת הטבע שמקיף אותנו. כי ריצה היא ממש כמו יוגה, ושאף אחד לא יגיד לך אחרת….